הטיית ברירת המחדל - על הפסיביות היקרה

מידת הפאסיביות של בני אדם גדולה ללא קיום של כל מתאם לכמות הנזקים שיסבלו מהם, פאסיביות העטופה באשליה כי הם אקטיביים ובעלי שליטה בהחלטות החשובות והמורכבות של חייהם.

זו אחת התופעות בהן פרופ' דן אריאלי עוסק בספרו "לא רציונלי ולא במקרה" והיא מרתקת כיוון שהיא מציגה פרדוקס: אי-נקיטת עמדה, הופכת הלכה למעשה, לעמדה בעלת אפקט ממשי.

הפרדוקס נובע מכך שהתופעה מציגה בחיי היומיום את המניפולציות המבוצעות על ידי בעלי אינטרסים שונים שמנצלים את הפסיביות הנמדדת.

הרבה פעמים אנחנו נשארים פסיביים, לא נוקטים עמדה גם כשהמניפולציות והאינטרסים פועלים נגדנו באופן ישיר או עקיף.

אחד ההסברים לתופעה הזו, היא "הטיית ברירת המחדל" והאופן בו אנשים נמנעים מהחלטות מורכבות.

אחת הדוגמאות המפורסמות היא החלוקה בין המדינות באירופה בהן 98%-100% מהאזרחים מוכנים לתרום איברים (כמו צרפת, הונגריה, פולין) לבין אלה שרק אחוזים בודדים מוכנים לעשות זאת (כמו דנמרק וגרמניה). ההבדל, כך מסתבר, אינו נובע ממאפיינים תרבותיים מוסריים ייחודיים. הנורמה לתרום נוצרה מפני שזו ברירת המחדל של טפסי תרומת האברים שקבעה המדינה וכי רוב האנשים נמנעו מלעשות מעשה אקטיבי: לסמן בטופס כלשהו כי הם מסרבים לתרום את איבריהם במקרה של מוות. אותו סיפור, רק הפוך, קורה במדינות בהן הנורמה היא לא לתרום. השליטה, במקרה הזה, היא בידי הבירוקרטים והיא אינו נובע מאילוץ כוחני, אלא מקביעת ברירת מחדל בנושא מורכב יחסית וציפייה שאנשים לא יטרחו לשנותה (גם בישראל, מתגלגלת הצעת חוק לעבור לשיטה האירופאית בשנת 2014). למעשה, ככל שנושא מורכב יותר, כך אנשים מעדיפים לא לנקוט בעמדה ולהישאר פסיביים, לתת ל"חיים" לכוון אותנו.

אריאלי מדגים כיצד זה פועל בתחומים רבים: בהחלטות צרכניות, פוליטיות, בריאותיות וכולי. ובמובן הזה, למרות שכניסה של בעלי אינטרסים לתמונה היא פעמים רבות לרעתנו, היא גם יוצרת מראית עין של פשטות, של סטטוס קוו, שהפעולה האקטיבית לשנותו נדמית מורכבת מדי, לא משתלמת, לא אפשרית או אפילו חסרת טעם.

כותבת מובילה אחרת שעוסקת בנושא היא מרגרט הפרנן. בספרה האחרון,

הפרנן טוענת שהאיומים והסכנות הגדולים ביותר העומדים בפנינו הם אלה שאנו לא רואים - לא בגלל שהם סודיים או בלתי נראים, אלא בגלל שאנחנו מתעלמים מהם באופן רצוני. הפרנן בוחנת את התופעה ועוקבת אחר ההשפעות שלה עלינו במימד האישי ובמימד העבודה שלנו.

התופעה קיימת לדבריה גם בפעולת ממשלות וארגונים. הפרנן שואלת: מה גורם לנו להעדיף בורות? מדוע אנחנו כל כך מפחדים? מדוע אנשים מסוימים רואים יותר מאחרים? כיצד אנחנו יכולים לשנות זאת?

בין הדוגמאות שהיא בוחנת: בחינת דוגמאות של עיוורון מרצון בכנסייה הקתולית, ה-SEC, גרמניה הנאצית, המשקיעים של ברנרד מיידוף, השיא של BP אירוע הנפט במפרץ מקסיקו הסיפור של מלווים במשכנתאות הסאבפריים שידעו שהלווים יכשלו בהחזר המשכנתאות. הספר מדגים כיצד לא הצליחו לראות או להודות במה שקורה. הספר בוחן כיצד עיוורון מרצון מתפתח ולאחר מכן ממשיך ומתאר כמה מהמנגנונים, המבנים והאסטרטגיות שמוסדות ואנשים פרטיים יכולים להשתמש בו כדי להילחם בו. בשימוש הרחב של מחקר פסיכולוגי ודוגמאות מההיסטוריה.

במימד הישראלי העדכני ל-2014, ניתן לראות בעין בלתי מזויינת שכולם מדברים על נושא עלויות הדיור, אך הישראלי לא עושה שום דבר להוזיל את העלויות, לוקח משכנתאות לא יעילות, ולא רוצה לראות כיצד לנהל אותן באופן יעיל (פחות מ5% מהאוכלוסייה עושה מחזור נדרש להלוואות המשכנתא לפי נתוני בנק ישראל).

מאמר חדש
Recent Posts